החלטה בתיק ת"א 5947-07-12

לטענת שטרית, המבקשים מס' 1 - 2 (להלן: לוי) השתלטו על "שטח מריבה" ששטחו כ-700 מ"ר, אשר, על פי תכנית בנין עיר אשר אושרה בשנת 2008, הפך לחלק מנחלתם.   לטענת שטרית, עוד לפני מתן תוקף לתכנית, פלשו לוי ל"שטח המריבה", ואילו לאחר אישור ומתן תוקף לתכנית - הם הפעילו לחצים ואיומים על האגודה, עד אשר זו הגישה תכנית לאיחוד וחלוקה של שטחים, אשר כללה בקשה להעביר את "שטח המריבה" אל חלקה 78, בה נמצאת נחלתם של לוי.

שטרית ביקשו "להורות על זכויותיהם של התובעים בשטח המריבה, סילוק ידם של הנתבעים 1 ו-2 משטח המריבה וחיוב הנתבעים בנזקים שגרמו לתובעים, לרבות תשלום דמי שימוש ראויים".

2.     המבקשים הגישו שלוש בקשות נפרדות לסילוק התביעה על הסף:

(א) בקשת לוי למחיקת התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, שיהוי, התיישנות, שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר ניקיון כפיים (בקשה מס' 4).

(ב)   בקשת האגודה לסילוק התביעה נגדה על הסף עקב העדר עילה והגשת התביעה למתן זכויות במקרקעין במסווה של סעדים הצהרתיים (בקשה מס' 9).

(ג)    בקשת לוי להצטרף לבקשת האגודה לסילוק על הסף, מאחר והסמכות לדון בסכסוך נתונה לרשם האגודות השיתופיות (בקשה מס' 11).

בקשת לוי למחיקה על הסף (בקשה מס' 4)  

3.     ביום 30.10.2012 הגישו לוי בקשה למחיקת התביעה על הסף, שהתבססה על טענות העדר סמכות עניינית, העדר תום לב ושיהוי. שטרית הגישו תגובתם ביום 9.12.2012, ועל אף שהוריתי ללוי ליתן תגובתם לתגובת שטרית עד ליום 1.1.2013 - הם לא עשו כן.

4.     לטענת לוי, לאור האמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בבית משפט שלום ניתן לדון רק ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", אך מאחר ובמקרה הנוכחי הסעד העיקרי המבוקש בכתב התביעה - הצהרה על זכויות שטרית ב"שטח המריבה" - אינו בגדר תביעת חזקה, שימוש או חלוקה, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה.

בתגובת שטרית צויין כי לאור הפסיקה באשר למהותה של זכות בר רשות שבידיהם כחברי האגודה, ולאור סכום התביעה, מוקנית הסמכות העניינית לבית משפט השלום.

5.     לטענת לוי, הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב, מאחר ועילת התביעה מבוססת על טעות הידועה היטב לשטרית, ואשר נעשתה על ידי מתכננת אשר האגודה שכרה את שירותיה.   בנוסף, מתבטא חוסר תום הלב בהצגה חלקית, מסולפת ומגמתית של המסכת העובדתית.    לטענת שטרית, הטענה סתמית ונעדרת פירוט.

6.     לטענת לוי, תחילת הפרשה הינה בשנת 1998, עת פלשו שטרית לשטחיהם, והמשכה בהחלטה של ועד הנהלת האגודה משנת 1999 לצרף את "שטח המריבה" לנחלת לוי ובהסכמת הצדדים על מיקום גבולות הנחלות, ואף בטעות של מתכננת שבעטיה הוצמד "שטח המריבה" לנחלת שטרית.  לאור עיתוי הגשת התביעה, מדובר בשיהוי ניכר ובשימוש לרעה בהליכי בית משפט.

לטענת שטרית, רק בתכנית שהוגשה בשנת 2012 התגלתה כוונת האגודה לגזול מהם את שטח המריבה, אשר הפך לנחלתם בשנת 2008. לפיכך, תמוהה טענת השיהוי שהינה סתמית ובלתי מפורטת.

הסמכות העניינית

7.     בחינת הסמכות העניינית של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נעשית על פי מבחן הסעד, תוך אבחנה בין "מקרקעין" ל"שאינו מקרקעין".  על מבחן הסעד כמבחן שאומץ לקביעת הסמכות העניינית במשפט האזרחי אמר השופט (כתוארו אז) גרוניס בע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004):

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע (או המשיב) בכתב הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל".

8.     סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט תוחם בגבולות בית המשפט השלום תביעות "מקרקעין" שעניינן הינו חזקה, שימוש וחלוקה. אולם באשר לזכות של בר רשות, עצם היותה מחוץ לתחום "המקרקעין", קרי - העדר הקשר בין סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט לבין זכות של בר רשות - הובהר היטב בדברי  השופט (כתוארו אז) ריבלין, ברע"א 5071/03, הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 52 (2003):